אם יש משהו שקשה לי לסרב לו זה ללא ספק בראנץ' מושקע, עם סלסילת מאפים מפנקת וריחנית מחמאה, ביצים שעשויות בדיוק לפי איך שביקשתי ותוספות מיוחדות ולא שגרתיות. עד כה בכל פעם שמישהו שאל אותי איפה יש ארוחת בוקר או בראנץ' שווה, מיד המלצתי ללא היסוס על הבראנץ' בסרגוס. כנראה שלפעמים גם למסעדות השתן עולה לראש, אחרת אין לי שום דרך להסביר את מה שקרה לנו היום.

הגענו למסעדה בסביבות השעה 14:00, ארוחות הבוקר מוגשות בימי שישי עד שעה 17:00, ככה שלא הייתה בעיה. מיד בכניסה נאמר לנו שבדיוק התפנה שולחן, ולאחר המתנה של כ10 דק' הובילה אותנו המארחת לשולחן והגישה לנו את התפריטים.

ארוחת הבוקר בסרגוס עולה 63 שקלים וכוללת מנת ביצים כלשהי (יש מבחר מבין 6 מנות כמדומני), קוקטייל בוקר, סלסלת מאפים ולחמים וצלוחיות עם גבינות וסלטים. הזמנו 3 ארוחות בוקר שונות.

מהר מאוד התחילו בעיות. הדבר הראשון שהגיע לשולחן שלנו היה סלסלת "מעפנים" (וסליחה שאני קוראת להם מעפנים, פשוט לקרוא למה שהוגש שם בריושים זה עלבון). את החמאה נאלצנו לבקש בנפרד, וזו הגיעה לשולחננו לאחר מספר דקות. הגיעו גם 4 צלוחיות קטנות עם גבינה מלוחה כלשהי (8 קוביות!), גבינת שמנת, סלט ביצים (טעים) וסלט טונה (לא משהו). הגיעה גם קערית קטנה (אחת!) של סלט שנראה היה כי עברו עליו ימים יפים יותר. לשלושה אנשים שהזמינו שלוש ארוחות בוקר הייתי מצפה שיגיעו לפחות 3 סלטי ירקות ב3 קעריות נפרדות, שלא לדבר על שאר הדברים. מילא. בשלב זה כבר ביקשנו סלסלת מאפים נוספת, וביקשנו גם את הלחם הרגיל של המסעדה.

הבחור קיבל ארוחת בוקר אנגלית שכללה ביצי עין, נקניקיות ותפוחי אדמה. לא רע, אבל גם לא עילוי, בטח לא כשהלחם איתו הוא נאלץ לנגב את הביצה היה ה"בריוש" מסלסלת המעפנים. תפוחי האדמה היו קרים. מבאס.

לבחורונת המקסימה שמולי הגיע סרגוס בנדיקט, שנראה מבטיח למדי. חבל שרק ויזואלית, כי להולנדייז היה טעם של.. חומץ! המלצר נשלח לקרוא לאחראית המשמרת וזו האחרונה הגיעה אל השולחן שלנו, וטענה שאין בכלל חומץ ברוטב ההולנדייז שלהם, וזהו טעמו של הרוטב שלהם תמיד, אבל אם לא טעים אפשר להחליף במנה אחרת. יצא לי לטעום כבר לא מעט פעמים רוטב הולנדייז (ואפילו כאלה ממש טובים, בחיי), הרוטב הזה הכיל כמות מטורפת של חומץ והיה דוחה. ביקשנו להחליף את המנה למנה נוספת של ארוחת בוקר אנגלית.

אני הזמנתי פריטטה, שכללה בתוכה תוספות נחמדות כמו עגבניות, גבינה, תפוחי אדמה, בצל ופטריות. המנה הייתה לא רעה. אההה, ואגב – זוכרים את סלסלת הלחם שביקשנו לפנ שתי פסקאות? היא עוד לא הגיעה. ביקשנו שוב, פעמיים. אחרי מספר דקות הגיעה שוב סלסלת "מעפנים" ללא זכר ללחם הרגיל של המסעדה שביקשנו. הפעם עם "תזכורת" קטנה על הדוליס שבתוך הסלסלה לכך ש"פעם, מזמן, לפני כמה שעות, הגשנו באותה סלסילה בדיוק קצת מאפים מתוקים". ואני אומרת – כל כך קשה להחליף את הנייר הזה בכל פעם? כמה זה כבר עולה?! ובאופן כללי אני לא מצליחה להבין למה היינו צריכים לבקש 3 פעמים משלושה מלצרים שונים את הסלסלה המיוחלת, עד שהגיעה… סוף סוף גם הגיעו הקוקטיילים שהזמנו עם ארוחת הבוקר! פעמיים קאווה ובליני שהיו בסדר.

ארוחת הבוקר האנגלית הנוספת הגיעה בתוספת סלסלת לחמים רגילים של המסעדה (והם אפילו היו חמים, מי היה מאמין), והייתה לא רעה. הנקניקיות היו פיקנטיות ונחמדות, החלמון נזל והפך לרוטב מעולה לטבילה ותפוחי האדמה היו מצוינים.

השולחן פונה לאחר מספר דקות, והזמנו פעמיים קפוצ'ינו וגם דיאט קולה אחד במקום הקפה. נחשו מי מופיע לנו על השולחן לפתע פתאום? אכן כך – סלסלת המעפנים חוזרת! והפעם היא אפילו הייתה חמה. רק… למה לעזאזל הגיעה לנו סלסלת מאפים לשולחן אחרי שכבר סיימנו לאכול? בכל אופן, הייתה קצת בעייתית הסלסלה הזאת – ה"בריושים" היו לא אפויים בחלקם התחתון, וגם מי שחתך אותם עשה זאת בעודם רותחים, מה שגרם להם להגיע קצת מעוכים, וזה עוד מילא: מאפה השוקולד המתוק שהיה שם בכלל היה נראה כאילו הוא לא ראה תנור מימיו. אז שכחו מסלסלת המעפנים – מעכשיו תקראו לה – סלסלת בצקים!

בשלב הזה כבר היינו קצת חסרי סבלנות (וגם סלחנות, בואו נאמר את האמת) לגבי הכל, וביקשנו לקרוא לאחראי במטבח. כמובן שנענינו בשלילה וקיבלנו אינספור תירוצים שונים ומשונים מהמלצר שלנו. הובטח לנו בכל אופן, "להעביר את זה הלאה". הוא גם הסכים איתנו ש"זה הזוי לגמרי"… יאללה בסדר. השף, אגב, אמנם היה עסוק כל כך במטבח, אבל התפנה לצאת לשולחן שלידינו (שנכח בו סלב שכוח אל).

קיבלנו את הקפה שלנו, ולאחר כמה דקות אפילו הדיאט קולה הגיע (ועם לימון, כפי שבוקש). המלצר חזר אלינו ואמר שהעביר את התלונות הלאה ואז נאמר המשפט האלמותי הבא: "אני מתבאס להציע לכם קינוחים, אבל אם תרצו…" תודו שזה אחד הגדולים! ביקשנו חשבון, שילמנו ויצאנו.

קצת עצוב לי למען האמת. עצוב לי כי המנות שם לא באמת רעות, ועם מקצה שיפורים קל הן יכולות לחזור להיות אפילו טובות (כמו בפעמים הקודמות שלנו שם). אני לא מצליחה להבין איך מקום כזה מרשה לעצמו בתקופה כזאת לתת שירות רע, פשוט רע. כנראה שעלה להם השתן לראש, כי הפעם גם המסעדה הייתה מלאה כשהגענו, בניגוד לפעמים הקודמות. בכל מקרה – לא נראה לי שאשוב בזמן הקרוב, בודאי שלא לבראנץ'.

לבראסרי הגענו לראשונה כבר לפני כמה שנים, והחלטתי כבר מזמן שאנחנו חייבים לחזור לשם. ביקורים אינספור בקופי בר החביב עלינו כל כך ורק פעם אחת אצל אחיו הצעיר? הוחלט לתקן את המצב, והערב התקשרנו להזמין מקום לארוחת ערב מאוחרת.

התייצבנו במסעדה בשעה 23:00, שכהרגלה הייתה מלאה בסועדים והאווירה הייתה נראית מבטיחה למדי. דבר קטן בעייתי – המארחת בכניסה לא כל כך מתייחסת ללקוחות המגיעים, וצריך קצת "לרדוף" אחריה על מנת שתשים לב. לנו לקחו מספר דקות עד שהצלחנו לדבר עם המארחת, ועד שזו האחרונה הובילה אותנו למקומנו.

התיישבנו בשולחן זוגי לאורך קיר של ספות עור, התחלנו להתמקם ומלצר חביב מיד ניגש עם תפריטים. עיון קצר בתפריט הוביל לבחירה במספר מנות. לאחר הזמנה הגיע במהירות לחם שאור חם, חמצמץ ונפלא, עם קרום מתפצפץ, בליווי חמאה רכה וזיתים טובים מאוד.

מנה ראשונה – רביולי במילוי סרטנים עם עגבניות קלויות ואספרגוס. מנה נפלאה, שילוב טעמים מופלא. מלית בשר הסרטנים הייתה נפלאה, למרות שלפרקים הצליחה להרגיש לי קצת כמו שרימפס. הרוטב היה מעולה, ונוגב עד תום עם הלחם.

לבחור שממול – מנת ספיישל – ביף בורגניון, מנה נאה של כתף בקר רך – רך, ברוטב מתקתק עם ירקות שורש. מנה מצוינת גם היא. הבשר היה רך כמו חמאה, ויחד עם ירקות השורש נוצרה הרמוניה מושלמת של טעמים בפה.

אני הזמנתי קורדון בלו – אחת המנות מהסוג שאחרי כמה ביסים לא מצליחים להבין למה הזמנו את זה. מנה מוצלחת, אבל כבדה מאוד – גם הטיגון בשמן העמוק, גם הגבינה וגם שינקן – כולם ביחד הצליחו ליצור צרבת לתפארת. לחובבי הז'אנר בלבד (ולא, הכוונה היא לא לחובבי ז'אנר הצרבת, אלא לחובבי המנות הכבדות המטוגנות ). לי בכל אופן, המנה הייתה כבדה למדי, יכול להיות שגם השעה המאוחרת למדי השפיעה על העניין.

עם הקורדון בלו הגיע גם גראטן תפוחי אדמה, שבעיני הוא מהמוצלחים שטעמתי בארץ. שכבות – שכבות של תפוחי אדמה פרוסים דקיקים עם שמנת מתוקה ותיבול קל. מה כבר יכול להיות רע?

לאחר דקות ארוכות של השתאות נוכח כמות הסועדים הבלתי נתפסת שרק נכנסת למסעדה (ועוד ממתינים בתור!) בשעה קרוב לאחת בלילה, קיבלנו גם את תפריט הקינוחים.

הוחלט על מיל פיי, שאולי בזמן אחר היה מנצח בקלות את שאר הקינוחים. הבעיה הייתה שהעלים לא היו טריים ופריכים מספיק, וניכר היה על הקינוח שהוא חיכה לא מעט זמן עד שמישהו יזמין אותו. קצת חבל נוכח תפריט הקינוחים המאוד מרשים (ומאוד לא מתיימר עם זאת) של המסעדה. סה"כ היה נחמד, אבל למיטב זכרוננו המיל פיי בבייקרי ליד, שנוסה לא מכבר, לוקח אותו בגדול, כנראה בזכות היותו טרי מאוד.

יחד עם כוס קאווה, גינס מהחבית ופעמיים מקיאטו – 320 שח', לא כולל שירות, שהיה נפלא.

הבראסרי היא אחת המסעדות המצליחות בארץ לטעמי, ולא בכדי. היא מספקת את הסחורה פעם אחר פעם, גם אם אינה חפה מטעויות. באופן אישי לא מצאתי מקום להעיר על הקינוח, מאחר וכבר השעה הייתה מאוחרת, ונראה היה שהבחור לא ממש מתלונן, אז למה להרוס? האווירה במקום מאוד נינוחה, למרות ההמולה התמידית במסעדה. מעבר לזה, השירות בהחלט היה ללא דופי, משתדל מאוד ונעים. נחזור בלי שום ספק.

זהו, נגמר. ואפילו די מהר…

חזרנו מברצלונה לפני כמה שעות, לאחר טיסה של ארבע שעות שנדמה היה כי היא נמשכת נצח – אולי בגלל שהיו בה בעיקר נון סטופ צרחות ובכי של תינוקות, כנראה ובעיקר בגלל שהיה פשוט חם! פשוט רותח במטוס. העיקר שהגענו חזרה.

אין ספק שברצלונה היא עיר של בילויים, אוכל ושופינג ללא הפסקה, מה שהפך אותה לחביבה עלינו מהר מאוד. תוסיפו לזה חתולה מהממת במלון, הרבה אוכל טעים, מקומות יפים ואפילו מזל אחד גדול מאוד (ותודה לגיבור הפרטי שלי), ותקבלו טיול מקסים ומלא חוויות.

אבל זה בלוג מתוקים! ככה שלא אלאה אתכם במקומות היפים שיש בברצלונה, בשביל זה יש מספיק מדריכי טיולים (אנחנו היינו מרוצים מהמדריך של "העולם", ושמעתי שגם עכבר עולם מצוין). כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, אני אוהבת לאכול, ובעיקר מתוקים. אז בדיוק בשביל זה יצרתי סקירה קצרה של כמה מהמקומות המוצלחים ביותר שיצא לנו לבקר בהם בברצלונה, והרי הם לפניכם:

· Bubo – למרות השם המשעשע, מצאתי את אחד המקומות עם הקרואסון הטוב ביותר בברצלונה (זה מה שהצלחתי להבין מחצי אנגלית-ספרדית-קטלנית שדיברו איתי), עם המקרונים היפים ביותר שראיתי עד כה (אבל עוד לא ביקרתי בפריז), ועם קינוחים מדהימים ביופיים (וגם טעימים, תהיו בטוחים שבדקנו!). נראה לי שהתמונות אומרות הרבה יותר ממני, וכל מה שאגיד על המקרונים היפהפיים האלה יתגמד בהשוואה למראה שלהם ובמיוחד לצבעוניות המדהימה. כמה שהמקום הזה אלגנטי, נקי ומקצועי, בדיוק בטעם שלי! כדאי רק לשים לב שיש גם קונדיטוריה וגם בית קפה, קרובים מאוד זה לזה, ככה שלא תפספסו.

(שימו לב שהיה לי קשה להפסיק לצלם שם, יש לי כל כך הרבה תמונות מהמקום הזה, אבל פשוט אי אפשר להפסיק להתפעל מהיופי הזה!)

· Sagardi – אם בא לכם קצת לנשנש כמה pintxos ("מתאבנים"), זה לגמרי המקום! התחלופה מהירה מאוד, ויש המון המון אפשרויות לנשנושי באגט קטנים וטעימים. הסנגריה הייתה מעולה גם היא, והמלצרים – ברמנים אדיבים ומקצועיים מאוד.

· Cerveseria catalana – בצהריים, כשמתחשק לאכול קצת טאפאס באווירה נעימה, עם המון אנשי עסקים מסביב, זה המקום המתאים. תזמינו לכם כמה טאפאסים מהמבחר העצום שנמצא מולכם, ותוך דקות יונחו לפניכם צלחות קטנות מלאות בכל-טוב, שעושות שמח בבטן. המלצרים נחמדים לאללה (אנחנו ישבנו על הבר).

· Sugar – לדרינק או שניים בסוף היום המפרך (הרבה הליכות יש בברצלונה!), נורא נחמד לשבת ב sugar. המקום מעוצב בורוד זוהר, בלי הרבה מקומות ישיבה, אבל עם הרבה אווירה נהדרת של פאב שכונתי וקסם מיוחד, שאין בברים היותר מתויירים. נסו את הטקילה סנרייז, לי היא הייתה ממש טעימה.

· La bella Napoli – מסעדה איטלקית מצוינת, שהבנו שהפיצות בה מצוינות, למרות שאנחנו דגמנו בעיקר פסטה ולזניה, שהיו מוצלחים מאוד. הקינוח היה מצוין- מעין עוגת ריקוטה ואגסים על בסיס בצק תבלינים, שמאוד הזכיר לי את הבצק של לינזר טורט. חוץ מזה, עצם העובדה שברגע שהמסעדה נפתחה מיד נכנסו המון אנשים ומילאו אותה אומרת משהו, לא?

· שוק לה – בוקריה – אתם לא הייתם בברצלונה אם לא ביקרתם בשוק הצבעוני המקסים הזה. קנו לכם מאפה טרי, פירות, ירקות, גבינות ושבו בפארק לפיקניק קיצי ונחמד. כמה פשוט ככה כיף!

אלה באמת ההיי – לייטס הקולינריים של הטיול. לא איזה משהו גרנדיוזי (לא, לא יצא לי לשבת באל בולי, לשם צריך להזמין מקומות איזה שנה מראש, ואנחנו עדיין לא מיליונרים ), אבל מקומות נחמדים שתמיד טוב לדעת שהם קיימים.

והנה תמונה קטנה מהר טיבידבו, ההר הגבוה ביותר בברצלונה, משם מקבלים תצפית מדהימה על העיר.

ולאלה מכם שמתבאסים שהפעם אין מתכון, מבטיחה שהפעם הבאה קרובה מתמיד.

המשך שבוע מקסים!

ערב חג שני, וכשכולם הולכים לעוד ארוחת חג משפחתית, אני והחצי מחליטים ללכת לקפה איטליה בהחלטה של רגע. הזמנת מקומות זריזה בשעות אחר הצהריים המאוחרות השיגה לנו מקום לשעה שמונה.

הגענו למסעדה שמחים ומאושרים, לאחר ששמענו המון ביקורות טובות על המקום מחברים וקרובי משפחה. מעיון מוקדם בתפריט היה נראה שרע בטח לא יכול להיות, והחלטנו שהולך להיות ערב נעים וטעים.

הושיבו אותנו בשולחן זוגי בפאתי המסעדה. הסכו"ם, הצלחות והמפיות הם בשיטת "ערוך זאת בעצמך", שבעיני תואמת יותר לדיינר אמריקאי (מישהו אמר מוזס?) מאשר למסעדה, אבל לא נהיה קטנוניים. התפריטים אימתניים בגודלם, ועוד נפתחים לשניים – ממש כמו עיתון סוף שבוע.

לאחר מספר דקות ניגש אלינו המלצר וביקש לקחת את הזמנתנו. כל ניסיון לשאול אותו שאלות על התפריט הניב מבט חטוף ותשובה מהירה וחסרת סבלנות (אפילו לא נתן לנו לסיים את השאלה). לא הכי נעים, אבל בסדר.

למנה ראשונה הזמנו חציל פרמז'ן, שהיה לא רע בכלל. הוגש ברוטב עגבניות סמיך וטעים, עם המון המון פרמז'ן. נחמד.

עוד הזמנו פוקצ'ה, שהגיעה חמימה וללא מטבלים כלל, אבל מאחר והיה לנו רוטב העגבניות של החציל, זה הסתדר. עדיין היה לנו מוזר שהפוקצ'ה הגיעה ללא חמאה ואפילו ללא שמן זית, ובהמשך גם ראינו שלשאר השולחנות הפוקצ'ה הגיעה עם חומץ בלסמי ושמן זית. מבאס. מה גם שהיא לא הצטיינה בטעמה במיוחד, אבל נעבור לעיקריות.

החצי הזמין טליאטה די מנזו, שהיו בעצם פרוסות סינטה והוגשו על פלטה לוהטת. היה נראה שהוא אהב את המנה. לאחר טעימה לא ממש התרשמתי, ואני באופן אישי מעדיפה סינטה כנתח אחד ולא כפרוסות. כשהסינטה מוגשת בפרוסות היא נהיית over cooked – הרבה מעבר לMedium, ככה שלטעמי הבחירה לא הייתה מוצלחת. ראוי לציין שהמלצר המליץ בחום על המנה הזאת.

עוד הזמין הבחור פירה, שהגיע רק לאחר בקשה חוזרת שלנו, והיה מזעזע (אין לי מילה אחרת לתאר אותו, באמת). לא נגענו.

אני הזמנתי מנה מהמיוחדים – ריגטוני ברוטב רוזה עם האם. מנה נחמדה אבל כבדה מאוד שלא הצלחתי לסיים. הפסטה הייתה עשויה לא רע, ולפי מה שהמלצר שלנו אמר היא פסטה טרייה. לא הרגישה לי שונה במיוחד מפסטה רגילה שמכינים בבית.

לקינוח הזמנו טירמיסו, שהוגש בצורה מאוד לא מכובדת בעיני (אפילו אם מסורתית) – "שליכטה" של קרם מסקרפונה ואספרסו, עם בישקוטים ואבקת קקאו מעל. הכל התערבב לכדי מנה שנראתה פשוט רע ויזואלית. לא ממש מעורר תיאבון… עם זאת היה לא רע, אבל אכלתי טירמיסו טוב יותר.

עוד גילינו במהלך השהות שלנו במסעדה שלשאר השולחנות הציעו מפיות לחות בתום המנה העיקרית, ולנו שום דבר. שוב – תחושת חוסר הנעימות שחזרה ונשנתה לאורך הארוחה. לא נעים.

יחד עם 2 קפוצ'ינו ו2 כוסות למברוסקו רוסו – 302 שח' לא כולל תשר.

מיותר לציין שהחוויה לא הייתה מהנעימה שחווינו במסעדות בארץ. אני באופן אישי לא אוהבת להרגיש כאילו יש שולחנות "חשובים" מאיתנו, וכאלה ש"מגיע" להם (לקבל שמן זית ובלסמי? מטליות לחות? נו באמת). ההרגשה שיצאנו איתה היא שהשירות לא היה טוב, והעיב על החוויה הכוללת. האוכל היה לא רע בשורה התחתונה, עם זאת לא "נפלנו" משום דבר. הכל הרגיש בינוני למדי. לתפארת מדינת ישראל.