מילקי מוס שוקולד וקפה ב-5 דקות

טוב, אם דנה כבר פתחה את זה בצורה נעימה – היה לי ממש קשה להביע את דעתי בעניין עד עכשיו כי הרגשתי שזה ממש לא ממקומי (דעתי היא שאם מספקים לי תוכן בחינם אין לי שום זכות להביע דעה לגבי האופן בו הוא מוצג, זאת בחירה שלי אם להכנס או לא וזהו, הפעם אחרוג ממנהגי).
היות והאתר הזה מופיע אצלי ברשימת האתרים שאני מבקרת באופן תכוף, והיות ולא ידעתי להכין כלום לפני 7 שנים והיום אני יכולה להוציא עוגות ראווה בעיקר בזכותך – זה כבר די הפך לבית רשתי. לאחרונה ניתן להכיר בשינוי –
מאז שנכנסת לכל הקטע של להיות in shape, שזה מדהים וכל הכבוד לך – פן התזונה תופס כמעט כל פוסט, כשאין מה לעשות, כדברי דנה – בתחתית של רוב הheadnotes האלה מופיעים מתכונים לרוב עתירי שומן וסוכר (לא במובן שהמתכונים יותר מדי דקדנטיים, הם לא -במובן שהם פשוט…עדיין…קינוחים).
זה כיף מאוד להכיר אותך באמצעות האתר, אבל נראה לי שבנקודה הזאת הקוראים מודעים לכך שדעתך היא שצריך להקפיד על תזונה מאוזנת ולא להפריז בצריכה של מתוקים. זה גם מעולה שיש היום יותר מודעות לנושא, ואני מניחה שרובם לא אוכלים קרואסון לארוחת בוקר ואקלר לארוחת ערב (ואם כן, הם בכל מקרה ישלמו על כך ביוקר).
אני רוצה להביא דוגמה מחוויה אישית בהקשר הזה , למשל – יש לי נטייה להשמנה ובעיות בבלוטת התריס, ואני מתקשה מאוד להוריד במשקל משחר ילדותי, למרות אימונים ולמרות סגנונות תזונה שונים שניסיתי.
בצעירותי הביטחון שלי היה ברצפה וכל הנושא של להרגיש איזשהו עונג מאוכל היה בגדר טאבו, כי היתה לי התפיסה שאסור לי להרשות לעצמי את זה בשום מובן. למרות שאין כאן שום מרכיב של הטפה, מתקבלת איזושהי מראה שאני מניחה שיש להרבה נשים (וכנראה גם גברים) לגבי דימוי עצמי – התפיסה שלהתענג מאוכל וקינוחים צריכה להגיע בילט-אין עם רגשות אשם או פירוט של שאר התפריט השבועי כדי לייצר מצג של איזון מובטח ולא – אוי ואבוי.
שוב, גם אם את לא אומרת את זה לנו הקוראים – נדמה שזה מה שאת אומרת לעצמך.
לדעתי, זו דווקא דוגמה למנגנון שמשיג את ההפך ממה שהוא מתיימר (גם אם לא אצלך, לפחות אצל חלק מהאנשים): במקום לגרום לנו להרגיש טוב עם הביס מהקינוח ולשחרר, אנחנו הופכים אובססיביים כלפי זה ולעתים משם (בין היתר) מתפתחות הפרעות אכילה (יכולה להגיד שהערות קבועות בסגנון: “רגע, זה דיאט?” ו”את לא יכולה לגעת בזה” מצד הוריי עודדו אצלי הפרעת אכילה באופן אישי בגיל ההתבגרות; שמחה שהצלחתי להיפטר מזה בשלב די מוקדם).
אני באמת לא יודעת בעצמי לאן אני חותרת עם התגובה, זה הבלוג שלך וזכותך לעשות כל מה שיעלה על רוחך איתו, אני גם לא איזו פעילת צדק חברתי שחושבת שכל דבר צריך להכתב בשיא הרגישות כדי לא לפגוע בפתיתי שלג, אבל בנקודה הזאת נדמה לי שמי שכבר עוקב יודע ומכיר את דעתך ופועלך. אם כך – מדוע לחזור ברפיטטיביות על הדבר הזה לפני כל מתכון? נקודה למחשבה. לא בטוחה שזה הכרחי, ולא בטוחה שזה נעים ומזמין כלפי קוראים שבסופו של דבר מגיעים לכאן בייחוד בשביל לייצר קינוחים מלכתחילה.

מוזמנת למחוק\לא לאשר את התגובה שלי (לא כי אני חושבת שאת עושה כפרקטיקה, אלא כי באמת הדבר האחרון שבא לי לעורר כאן זה דיון ארוך – מה שחשוב לי שזה יגיע אלייך).